<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה על המשכון</h1>
<h2>דף מג.</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ג.) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. כיצד סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והן ארבעה דברים ששנינו במשנה הראשון המלוה תובע והלוה פוטר עצמו מכלום שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור ונשבע המלוה שבועה דרב הונא שאינה ברשותו (עי' ב"מ ל"ד:). וגלגול שבועה שישבע ויטול לא אשכחן. אם אינו מאמינו שאבד או שאין לו ראיה דאם יש לו ראיה פטור אבל נשבע הלוה שבועת היסת ופטור. השני. מלוה תובע ולוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה נשבע המלוה שבועה דרב הונא ולוה נשבע במודה מקצת ועליו אמרו מי נשבע תחילה שהפקדון בידו שאם ישבע זה יוציא הלה את הפקדון וכתב בעל מתיבות שבועה גבי לוה הוא ואמור רבנן משתבע מלוה אבל אם השבועה גבי (לוה) [מלוה] לא אצטריך לאשתבועי שבועה (שאינו) [שאינו] ברשותו ומסתברא מלתא דשבועה דרב הונא מילתא פסיקא היא. השלישי לוה תובע ומלוה פוטר עצמו שאמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ונשבע המלוה כדרב הונא שבועה חמורה ויגלגל עליו שאינו שוה אלא סלע ופטור ואם יש עדים שאבד או שמאמינו נשבע שבועת היסת ופטור. הרביעי לוה תובע ומלוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושתים היה שוה והלה אומר חמשה דינרין היה שוה חייב שבועת מודה מקצת ודרב הונא. ודייקי רבוותא מדפרשינן בבבא דרישא אי איתה לדרב הונא מגו דמשתבע שאינו ברשותו לישתבע כמה הוה שויא שמע מינה הא דרב הונא שבועה חמורה היא דאם איתה דשבועת היסת היא הא קא משתבע שבועת היסת דבכולהו פטורי דמתניתין שבועת היסת איכא. ויש ארבעה דרכים שלא שנינו. הראשון שניהם תובעין זה את זה שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה. אם אין עדים שאבד ממנו ואינו מאמינו נשבע המלוה שאינו ברשותו ויגלגל שלא היה שוה יותר מסלע ופטור ואם יש עדים שאבד שניהן נשבעין שבועת היסת מלוה נשבע שלא היה שוה יותר מסלע ולוה נשבע שלא היה שוה פחות מסלע ופטור. השני המלוה תובע כגון סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני ואיני יודע כמה היה שוה היינו מתניתין הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו נשבע המלוה שבועה דרב הונא ויתגלגל עליו שלא היה שוה אלא שקל ואם מאמינו או שיש עדים שאבד נוטל בלא שבועה. ירושלמי (שבועות פ"ו ה"ח) סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע אמר רב אמרינן ליה לית את ידע אהן ידע רבי יהושע דרומיה בעי קומי רבי יונה תמן אתמר אמר רב אמרינן ליה לית את ידע אהן ידע והכא אתמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא אין כאן חילול שבועה והדין נסחא לא דייק. השלישי הלוה תובע ואמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שבועה שאינו יודע [והרב אבן מגש כתב דתובע נוטל בלא שבועה והאריך הרבה בפירושיו] ואם יש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור. הרביעי שניהם מודים זה לזה אמר לו סלע הלויתני וסלע היה שוה והלה מודה לו בכך נשבע המלוה שבועה דרב הונא אם אין עדים שאבד ואינו מאמינו. ודרכים אלו מודים בעיקר הלואה אלא שיש ערעור ביניהם בעיקר משכון שאבד כמה שוה אבל אם יש ביניהם מחלוקת בעיקר ההלואה ומודים שווי המשכון שאמר לו סלע הלויתיך והלה אומר שקל הלויתני עליו ומשכון דברים שאין עשויין להשאיל שיכול לומר לקוח הוא בידי אי נמי עשויין להשאיל ולהשכיר ולא ראה שיכול לומר החזרתיו לך נאמן עד כדי דמיו. כדגרסינן בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ח) אמר רבי יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך ובגמרא דילן גבי חושלי וסכינא דאשכבתא (ב"מ קט"ז. וב"ב ל"ו:) יכול לטעון עד כדי דמיהן. וכתבי רבוותא ולא יותר כדאיתא במחאה. ואמרי דשבועה דרבנן כעין דאוריתא היא ומנו לה בהדי הנך דנשבעין ונוטלין ומצי אפוכה אשבועת היסת וכן כתב הרב המחבר ודינו כנשבע אשטרא ואנן כתבינן בפקדון דשבועת היסת היא.
ודוקא דליכא עדים ולא ראה ודברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו יכול לומר לקוחין הן בידי ולא החזרתיו לך ולא היו דברים מעולם אינו נאמן ונותן לו שקל ועל המותר נשבע שבועת היסת ופטור. ואם אמר לו פרעתי לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה. ירושלמי (פ"ו ה"ח) חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה תרין דינרין מתבעי לי בידך ומשכונך טב תרין דינרין אמר ליה חד דינר מתבעי לך בידי ומשכוני טב תרין דינרין אתא עובדא קומי דייני דנהרדעא אמרי מכיון דכולי עלמא מודו דמשכוניה טב תרין דינרין דינר אחרינא ייתי עלוי סהדין ולא שמיע הא דאמר רבי יוחנן המלוה נאמן לומר עד כדי המשכון הלויתיך. בקדושין חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סכינתיה מיניה ואמר ליה לית הדין סודרא נפיק מינאי עד דתתן לי מה דמתבעי לי בידך אתא עובדא קומי שמואל אמר ליה הב ליה סכינתיה וזיל דון עמיה מה שמואל כדייני דנהרדעא תמן הוחזק המשכון בידו ברם הכא לא הוחזק המשכון בידו. והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת אי נמי לא נפחת אלא כך וכך אי נמי איני יודע נשבע המלוה שבועת היסת ופטור. והרב המחבר אמר איכא מאן דאמר מלוה נשבע כעין דאורייתא שלא נשתמש בו וגובה וכן אם השכירו נשבע כמה נטל משכירותו ואיכא מאן דאמר הלוה נשבע כמה היה שוה בשעת הלואה ומגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמה ששוה היום כי אומר כך וכך היה שוה בשעת הלואתו ונפחת נאמן בשבועת היסת ובשכירות המשכון המלוה נשבע. וכתב נמי מלוה אומר סלע הלויתיך ושלשה דינרין היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בחמשה דינרין ויש לי אצלך דינר שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכון היה שוה כך וכך וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון ואף על פי שאחד מהן בא לידי שבועת שוא הלכה כתנא קמא דבן ננס דאמר שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואם רצו להפכם זה לזה הופכים ואם חלקו על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהן ואם לא נתרצו שניהן נשבעין. והיכא שכפר המשכון ושניהן מודים בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון וזה ישבע שאין ראוי ליטול ממנו אם היה חובו כנגד משכונו ואם היה שוה פחות יפרע היתר על המשכון ואם היה יתר כבר נשבע זה שאין לו משכון ופטור.
<h2>דף מג:</h2>
והיכא ששניהן מודים בהלואה ובשווי המשכון אלא שזה תובע הלואתו וזה תובע משכונו שאבד על זה שנינו הלוהו על המשכון שומר שכר וקמה לה מתניתין כרבי עקיבא דאמר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך. והלכה כסתם משנה לא שנא הלוה מעות ולא שנא הלוה פירות ולא שנא הלוהו במשכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשטרא ולא שנא שלא בשטרא שומר שכר כדאמרינן משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק ובשומר אבדה קא מפלגי וקימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי מאי טעמא מצוה הוא דעביד ובההוא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא הוי עליה שומר שכר והלכך שוי משכון שיעור הלואתו פטור ואי שוי טפי שקיל טופינא מניה ואי לא שוי עלה אמר שמואל האי מאן דאוזיף אלפא זוזי מחבריה ואנח ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ופסקי רבוותא דליתה לדשמואל ופרע ליה מאי דבצר מניה לא שנא פריש ולא שנא לא פריש דקימא לן כסתם מתניתין דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו'. ודוקא גניבה ואבידה דשומר שכר חייב אבל אונסין דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל לכוליה אבדה (פי' חוב) דיליה. ורבי יצחק דאמר קני משכון לאו לאיחיובי באונסין אלא דאי קדיש ביה קדושיו קדושין כדגרסינן בקדושין (ח':) קדשה במשכון מקודשת ואוקימנא במשכון דאחרים וכדרבי יצחק והדין היא סברא דרבינו חננאל ורבינו אלפס. וכתב הרב המחבר אם טען המלוה שנאבד באונס והלה טוען שמכר איכא מאן דאמר נשבע המלוה וגובה חובו. וסברא דיליה מגו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום או מכרתי לך המשכון או פרעתי לך החוב כי אמר שלא נאבד נשבע שבועת היסת ופטור. ולא דייק לן. ומסתברא כיון דקימא לן כרבי יצחק דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפילו באונס אבד חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מקדשא ביה. ורבינו שלמה בפרק כל שעה (פסחים ל"א:) הכין אמר מנין לבעל חוב שקונה משכון כל ימי ההלואה ואם נאנס חייב באונסין שאינו לא כשומר שכר ולא כשומר חנם שפטור מן האונסין אלא כולו ברשותו ובשמירתו עומד. וגרסינן בפרק המקבל (ב"מ קי"ד:) משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ואמרינן התם (ב"מ ק"ד.) אהני כתבא לגרעון. וגרסינן במכות (ט"ז.) והרי משכון דרחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט ומשכחת לה קיימו ולא קיימו נשרפה מאליה בטלו ששרפה בידים ומשני כיון דמחייב בתשלומין וכו'. ואי איתה דפטור מאונסין משכחת לה קיימו ולא קיימו שנשרפה באונס שאינו חייב ומדלא פריך הכי שמע מינה משכנו שלא בשעת הלואתו חייב באונסין וקני ליה לכל מילי אבל בשעת הלואתו דלא קני ליה הוה ליה עליה שומר שכר ופטור מן האונסין. ומתניתין דקתני שומר שכר בשעת הלואתו ודרבי יצחק שלא בשעת הלואתו. ואיכא למימר דהא דאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי הלכתא היא וליכא לדחויה דהא רב נחמן ונהרדעי מודו ליה וליכא מאן דפליג עליה. ובכלהו נסחאי עתיקי גרסינן בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכולי עלמא אית להו דשמואל אלא הכא בדשוי קמיפלגי וכדר' יצחק כדסלקא דעתין מעיקרא. והכי פירושא הוא הדין דלא שוי וכגון שאבד המשכון באונס. רבי עקיבא סבירא ליה כרבי יצחק וחייב באונסין ורבי אליעזר לית ליה דרבי יצחק ושומר שכר הוא שחייב בגניבה ואבידה אבל לא באונסין ומתניתין דקתני שומר שכר איכא לאוקומה כרבי עקיבא ולמעוטי שאינו שומר חנם הוא דאתא אי נמי למאי דסבירא ליה למקשה מתניתין דברי הכל היא דהא משכנו בשעת הלואתו דכולי עלמא שומר שכר הוא והיינו דלא פריך ליה מתניתין דלא כרבי עקיבא ופריך תיובתא דעדיף מינה אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר.
<h2>דף מד.</h2>
ואסיקנא משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק וחייב באונסין ואף על גב דלא שוי שיעור זוזי אבד המשכון אבדו מעותיו אבל בשעת הלואתו פטור מן האונסין כשומר שכר כדקתני מתניתין הלוהו על המשכון ולא שנא בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוא מדרב יוסף וכן הלכתא. והא דכתב בשער שבועה משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוא בשעת הלואתו שומר חנם והא נמי דכתב רבינו אפרים הא דאמר מרן משכנו בשעת הלואתו ושלא בשעת הלואתו תרווייהו שומר שכר הוא לאו מילתא היא דהא אמרינן משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי ומודו לרבי יצחק כי פליגי בשעת הלואתו אלמא לכולהו תנאי שני להו בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו הלכך משכנו בשעת הלואתו דפליגי ספיקא הוי וכו'. תמיהא לן הני מילי וליתנהו אלא לסברא דרבוותא ליכא פלוגתא כלל מדרב יוסף ולסברא דילן ליכא פלוגתא אלא שלא בשעת הלואתו חייב באונסין ובשעת הלואתו פטור מן האונסין אבל בגניבה ואבידה לא שנא בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו לא שנא שוי ולא שנא לא שוי שומר שכר. והא דשמואל דוקא דפריש אבל לא פריש אבד מאי דשוי כסתמא דמתניתין והכי אוקימנא לה בשבועות. וקשיא להו לרבוותא הא דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ז.) המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין ואוקימנא משום דרבי יצחק והתם אפילו בשעת הלואתו כטעמא דירושלמי. ואיכא למימר בשעת הלואתו נמי קני ליה מדרב יוסף אלא דטריחא ליה לגמרא לאקשויי אימור דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו. ומתרצא כגון שהלוהו על המשכון. למר רב מתתיה גאון משכנו בשעת הלואתו דלא קני הני מילי דכתב ליה שטר דלא סמך על המשכון אבל לא כתב לו שטר קני דהא הימניה אמשכון.
<h2>דף מו:</h2>
וכתב רבינו אלפס דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן לרבינו אבן מגש נשבע בעל הבית שבועת היסת. ורבינו האי אמר אפילו שבועת היסת ליתה. ושאין עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו אין עשוי למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי נאמן דאמרינן שמא אצטריכו ליה זוזי וזבין לרבינו קלונימוס בשבועה. ואיכא מאן דאמר הא דשלח רבי חנינא בר אבין ופליג בין עשויין להשאיל ולהשכיר לשאין עשויין ליתה אלא בשאין בעל הבית עשוי למכור אבל עשוי למכור אף על פי שעשוי להשאיל ולהשכיר נאמן והמוציא מחבירו עליו הראיה וסכינא דאשכבתא בשאין בעל הבית עשוי למכור הוא. ואיכא מאן דאמר בעל הבית העשוי למכור כליו קאמר אבל אין עשוי למכור אפילו אין עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דלא אמרינן אצטריכו ליה זוזי וזבן והא דפרכינן בפרק בתרא דבבא קמא (קט"ו.) בהמכיר כליו וספריו וחפציו ביד אחר ליחוש דילמא אצטריכו ליה זוזי וזבין גבי לוקח הוא משום דקימא לן טוענין ללוקח. והא דשקלינן וטרינן בכלים מגולין בידו ואמר לקוחין הן בידי אבל בכלים תחת כנפיו לית דינא ולית דיינא.
דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ואין בעל הבית עשוי למכור את כליו אינו נאמן. עשוי למכור נאמן. והעשויין להשאיל ולהשכיר אפילו עשוי למכור אינו נאמן והכי הוא הגירסא בשבועות ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' לא אמרן אלא שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן נאמן בכולהו אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דשלח וכו'. וליתנהו לתרי לישני בתראי דכתבינן אלא כרבינו אלפסי בשערים שלו. — אבל שער עשירי שכתב אם ראוהו שנטלן מרשות חבירו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן לא שנא הטמינן תחת כנפיו ולא שנא לא הטמינן תחת כנפיו וכו'. והא שמעתתא דרב יהודה (בדאיתיה) [כדאיתיה] לבעל הבית גביה עסקינן דאי לא תימא הכי קשיא הא דגודרות וכו'. ומסתברא דלא דמיא לגודרות דגודרות עבידי דאזלן מנפשייהו. ודמו לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל מאן דתפיס מידי מרשות חבריה וליתיה למריה גביה נאמן ודמי לאידך דרב יהודה דאמר האי מאן דנקיט מגלא ותובילא וכו' מאי טעמא דלא חציף איניש למגדר דקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש למשקל מידי מרשותא דחבריה אי לאו דידיה הוא או לא נקיט רשותא מיניה. כדאמרינן התם למשכנו ודלמא לא משכנו מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה וכו'. אלמא כי הדדי נינהו. ועובדא דכיתנא דכתב רבינו אלפסי רבינו אפרים חלק עליו. ולא דמי לההוא דנסכא דהתם חד סהדא קאמר דחטפה מיניה בעל כרחיה אבל הכא חד סהדא לא אסהיד אלא דעייל לביתיה ואפשר דברשותא דמריה דכתנא שקל כיתנא. ואפילו שנים כי האי גונא אין מחייבין אותו ממון אלא אם כן אסהידו דלאו ברשותו שקל ולא יכיל למימר מתוך שאינו יכול לישבע דעביד אינש דאמר ליה לחבריה זיל שקול מגו ביתאי וליכא עליה אלא שבועת היסת ודברי גאון לאו שגגה הם. ורבינו אפרים דאמר דלית ליה אלא פתקא דלטותא לא דייק לן דהא טעין מריה דכיתנא בריא דלאו ברשותיה שקל ושבועת היסת הוא דאיכא. — ויש לנו להוסיף שני שערים בממשכן חבירו שלא ברשות האחד אם יש עדים מעידין שמשכנו בשוק או שנכנס לחצר וראוהו שנטל משכון ולא ידעו כמה אף על פי שראוהו שנטל חבירו נשבע ופטור. והשני אם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל כלים תחת כנפיו אף בזה נשבע ופטור. והכי גרסינן בגמרא דבני מערבא (פ"ז ה"ב) לתוך ביתו ולא לתוך חצירו למשכנו ולא לדבר אחר. ובהא דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו זה אומר גנובים וזה אומר לקוחין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן משמע דסבירא ליה שאפילו הן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר נאמן וקשיא לן גודרות דכדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דמו אי טעין גנובים הכי נמי דהויא חזקה. ועוד דהוה ליה למימר בסיפא דשמעתא לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל גנובים לא ומדנקטיה בי מצעי ובתר הכי אמר לא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שמע מינה דאפילו זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן.
